תקופה ארוכה מחיי התפזרתי על-פני נושאים ותחומים רבים. הכל עניין אותי. מפילוסופיה וכלכלה עד הכנת גלידות. לטעום מהכל. הבעיה היא שכשהכל מעניין אותך, אתה נשאר במים הרדודים. לא מגיע לעומק, לקרקעית הבריכה. לתחום החינוך לעומת-זאת, נמשכתי תמיד. ההזדמנות הזאת להשפיע, לגעת, אפילו בקצת, להשאיר חותם בנפש אחרת, קסמו לי וקוסמים לי עד היום.
דיי במקרה נחשפתי לעולם הצומח, ומאז נגלו לפני רבדים מעניינים רבים שלא ידעתי על קיומם. לאט לאט התחלתי לצלול פנימה, ומבלי לשים-לב אפילו נגעתי בקרקעית פעם או פעמיים.
נרשמתי ללימודי אדריכלות-נוף ובאחד מהסיורים שעשינו באיזה מושב נחמד בעמק-חפר, נתקלנו במטע צעיר של עצי-אבוקדו. הפתיעה אותי העובדה כי העצים הצעירים בעלי הגזע הכל-כך דק ושברירי, ניצבים איתנים בקרקע ללא שום תמיכה. בהיותי לוקה בסקרנות כרונית, מיד שאלתי את בעל המשק למה זה ככה? וכך למדתי ברגע על תופעה מיוחדת – עיבוי עצי.
תנועות הרוח הזעירות שאנחנו כבני-אדם לרוב לא מרגישים, חיוניות מאוד להתפתחותם התקינה של עצים צעירים. הן מניעות את הגזע הרך והירקרק לימין ולשמאל בעדינות, בדרך שרק הטבע יודע. תנודות אלה גורמות לעץ לייצר תאי-גזע נוספים, וכך לאט לאט הגזע מתחיל להתעבות. ממש כמו שאנחנו הולכים לחדר-כושר למשל. החקלאי החביב אפילו הוסיף, שלפעמים מרוב שאנחנו רוצים לעזור ולתמוך, אנחנו קושרים את העץ לאיזה מקל במבוק זקוף ומבלי לדעת פוגעים בצימוח הבריא של העץ. הטבע הרבה יותר חכם מאיתנו.
בהיותי חובב מטאפורות מושבע, לא יכלתי שלא להקביל את התופעה להתפתחותו של ילד שעושה את צעדיו הראשונים בעולם. כהורים פעמים רבות אנחנו מתרוצצים בדאגה אחר ילדנו, שלא ייפול, שחס וחלילה לא יקבל מכה. אנחנו בסך-הכל רוצים לתמוך, לעזור, לגונן, אך מבלי לשים-לב בעצם פוגעים בהתפתחותם הטבעית. דווקא הרוח שתטלטל את עמוד-השדרה הצעיר, היא זו שתעצב ותעבה אותו. בוודאי שאינני מתכוון להתעלם מילדיי או להוריד כל גבול, אך לפעמים שריטה קטנה בברך, שווה יותר מריפוד הפינות שבבית.
חברת גננצ'יק חינוך אקולוגי לדור הטכנולוגי www.gananchik.co.il
